"השעה חמש (בבוקר) והרי החדשות מפי........." ככה ישמעו כל מאזיני הרדיו, בכל מקום בארץ, לעתים גם בנכר, בכל שעה, ואף מחצית השעה, עם שחר, בצהרים, לפנות ערב ובלילה, בחום של אוגוסט ובקור הירושלמי של פברואר, את החדשות שמועברות ברדיו, בראש וראשונה בקול-ישראל. לא ינומו ולא ישנו קרייני הרדיו, הנשים והגברים. הם מלווים אותנו לכל מקם שנהיה בו, ניידים או נייחים, הם מעדכנים אותנו, הם משתפים אותנו ברגעים גורליים, בסתם ימי חול, במועדים (למעט יום הכיפורים) בשעות שמחה ובעתות מצוקה. הם הקשר והם מעבירי המסר. להם נאזין בפיאניסימו או בפורטיסימו - תלוי בתוכן ובנסיבות.
זה זמן שאני רוצה להאיר ב"זרקור" שלי את אותם האנשים ששמם ושמעם הולכים לפניהם, אך אנו לא יודעים בעצם מי הם, לבד מן העובדה שהם קרייני החדשות. הם לא עורכים את החומר, לא מראיינים אנשים. הם קוראים מחומרים שהכינו אחרים, כמו נגן מתוך לחן. לפעמים אנו מתוודעים אליהם כאשר הם עולים בדרגה עד כדי מילוי משבצת הניהול העליונה של שירות השידור או רשות השידור - שמואל אלמוג, (מוטי קירשנבאום ויאיר אלוני הגיעו למנכ"לות מענפי שידור אחרים.חנוך גיבתון היה קריין ב"קול -ירושלים" והגיע למנכ"לות רשות השידור- לרדיו בלבד. הטלוויזיה עם הקמתה לא נכללה ברשות השידור), או שהם מחליפים מקצוע ומגיעים לשלב העליון בסולם קריירה שונה לחלוטין, כמו למשל נגיד בנק ישראל, ארנון גפני.
טבעי היה שלפחות אוכל להראות את פניהם, פנים שחלקם גם אני לא מכיר, ולא עלה בידי לקבל פרטים או תמונות. בכלל, לשאוב חומר מרשות השידור, גם מן הפסגה הניהולית וגם מן הדרג הביצועי - זאת מלאכה סיזיפית. נראה שמבחינתם ככל שתמעיט לכתוב עלינו כן ייטב בחינת - No news-good news . אם אכן זאת מדיניות, הרי היא מוטעית, לפחות מבחינתי. אני כותב גם דברים טובים על השידור הציבורי ובהחלט על הענף הווקלי שלו. אפשר שהסיבה היא,בין היתר, שכמה ממגישי החדשות אינם מעוניינים שתמונתם תתפרסם. הם מעדיפים את המסתורין. יש לכבד זאת, כמובן.
כשם שמלחין חייב להכיר את הכלים שמשתתפים בהרכב התזמורת שמנגנת את היצירה שלו, כך איש החדשות ברדיו מכיר היטב את הקולות שיעבירו את הטקסט שהוא חיבר. ההבדל הוא שמלחין מכיר את הכלי, ועורך החדשות, כאמור, מכיר את הנגן, משמע את הקריין. ויש ביניהם, באורח מקרי לחלוטין, שהקולות שלהם נמנים עם כלים שונים בתזמורת.
נכון, אחדים מהם מועסקים בקריאת פרסומות לקול-ישראל במסגרת שפ"ם - שירותי פרסומת מאוחדים, ושפ"ם באתר שלה אף מביאה דוגמות של קולות הקריינים בסדר האלפבית, כך שהלקוח יכול "לטעום" לפני שהוא קונה. אולם אף שאלה אותם קריינים, אין הם אותם הקולות. אלה קולות של משווקים בעלי ר' גרונית ותחפושת לשונית. אינני מציין זאת לגנאי, אלא כעובדה.
הייתה תקופה בקול-ישראל, ולא ברור לי אם זו הייתה הנחיה מלמעלה או שמי שהיה ליד הצלחת התכבד בעצמו בהגשה. משום מה מהדורות חשובות מאוד הגיש בדרך כלל משה חובב, בכיר הקריינים בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת, והמפורסם שבהם. בדיוק כמו בברית המועצות בשעתה, קומוניקטים חשובים של הפוליטביורו שודרו ברדיו מוסקבה מפי הקריין (היהודי) יורי לוויתן. כאשר פתח לוויתן מהדורת החדשות, ברור היה שיש משהו חשוב ואף מרעיש. חובב, מורה במקצועו, לא זו בלבד שדקדק בקלה כבחמורה בהיגוי הנכון, ובראש וראשונה, כמובן, היגוי הע' וה-ח', אלא הקפיד להגות דגשים שונים שאנשים כמונו, העורכים, לא היה להם מושג כלשהו מה הם. מה שראינו הוא שכאשר חובב עובר על הטקסט הוא ממלא אותו בסימנים כמו טעמי המקרא, ולפעמים מעין תווים מוסיקליים, עם סלסולים וקשתות, גשרים ומנהרות. כל זאת כדי שהמהדורה לא רק תישמע, אלא תישמע כהלכתה. והרי"ש, הרי"ש הצברית החכית הזאת, העתק מן הפלך הגליצאי של פולין ולא המרכזי (שהיא בהיגוי לשוני), לא תהא מקומה בהיגוי של טקסט החדשות. רק הלשונית. וכך הוגים הקריינים עד עצם היום הזה. בכך, בין היתר, נבדל קול-ישראל משאר תחנות השידור. הקריאה הנקייה והברורה, נחלתו של משה חובב וקודמיו בקול-ישראל, וקודם לכן ב"קול-ירושלים". חובב עצמו הובא לרדיו על ידי אחותו הבכירה ראומה אלדר, קריינית גם היא, יפה וגזעית.
כאשר אני מאזין לקריינים, וכמעט לא משנה מי יושב מאחורי המיקרופון, אני שומע מוזיקה. מטרומבון עד אבוב וחליל, כל אחת וכל אחד בצליליו שלו. ברגע שקריין פותח את פיו אני מזהה אותו. ואין כוונתי לכלי נשיפה בעלי עצמה כמו הבריטונים מלאכי חזקיה, דן עופרי או קובי ברקאי. אותם כל אחד יזהה מיד. אני אזהה בין הגברים את צבי סלטון, את דן כנר, את יצחק איתן ואת גבי ינון, כשם שאזהה את ריבי גדות , ליאורה גושן, נאווה סביון, איריס לביא ויהודית בן יעקב. ואני משער שלא רק אני כך. לעתים אני מייחל שהטכנאי שיושב ליד לוח הבקרה יגביר קצת קולה של קריינית. אך במחשבה שנייה, הרי הקול הזה הוא שמייחד אותה. ליאורה גושן מקריינת בקול שלה וריבי גדות או איריס לביא בקולות שלהן, ואם אני מתקשה לשמוע אני מגביר את הווליום.
ואגב קולן של קרייניות, שרי רז, מן הקרייניות של פעם, כיום בטלוויזיה, טענה, ועדיין טוענת, שאני, בהיותי מנהל החדשות בטלוויזיה, העדפתי גברים על נשים. הכחשתי זאת גם מעל דפי עיתונים שבהם הופיעה הטענה, ואני מכחיש זאת גם הפעם. הסיבה היא, שכאשר אני הייתי מנהל החדשות בשנות ה-70 היה בטלוויזיה מגזין חדשות אחד - "מבט", ואחר כך הייתה עוד מהדורה אחת. ברדיו יש במשך היממה עשרות מהדורות. קולה של שרי - קול אלט קטיפתי, דווקא ערב מאוד לאוזניי, והיא גם נאה למראה, כך שהטענה - תלונה חסרת בסיס.
קריינות - מלאכה מתישה
לקרייני קול-ישראל יש לא רק קול ,יש להם גם, בין היתר, רגש, אך אמנות הקריאה אסור לה להיות מושפעת מן הידיעות, שלפעמים הן קשות. את הרגש הקריין שומר לעצמו לפני הקריאה או לאחריה. ההגשה עצמה צריכה להיות חלקה. התכלית היא שהמסר יהיה ברור. וגם זה מבדיל את קרייני הרדיו הציבורי ממגישים בתחנות אחרות. שם, לעתים, הטקסט נבלע, המהירות מאבדת מאיכות ההאזנה. מאזינים רבים אינם מבינים במה מדובר. אני זוכר כי במפגש בין מי שהיה נשיא המדינה,יצחק נבון, לבין "מועדון שדריי הטלוויזיה" אמר לנו הנשיא: "חברים. חמישים אחוזים מן הצופים לא מבינים אתכם"
לא כך אצל קרייני קול-ישראל. קרייני רשות השידור, לפנים שירות השידור, הם גם ידעני העברית בקרב השדרים - הם מנקדים לעצמם את הטקסטים לשידור ויש שהם אף מתקנים בהם שיבושי ניסוח. .את הידע הזה מנחילים להם יועצי הלשון של הרשות, ובראשם היום רות אלמגור-רמון, * הממשיכה המושבחת של מורנו ורבנו לשפה - אבא בנדויד. גם היא כמוהו, מפיצה דפי הערות אישיים וכלליים בליווי קריצות והומור טוב, עוברת על טקסטים לפני השידור, עומדת לרשות הקריינים ושאר אנשי השידור ומדריכה אותם בכל הקשור בלשון השידור.
כשאנחנו שומעים את קולם של הקרייניות והקריינים איננו מתעניינים כמובן בטיב עבודתם. קריאת החדשות היא עבודת שגרה מתישה ולעתים משמימה. עליך לקרוא טקסט לא שלך, לא תמיד מרתק, לעתים חוזר על עצמו או משוכתב, באין חדשות טריות, והלוא אין חוזרים מילה במילה על מהדורה קודמת. לפני המהדורה הקריין שרוי במתח פיזי, מפני שהעורך רוצה לחכות עד לרגע האחרון ממש כדי שהמהדורה תהיה מעודכנת, ואילו הקריין חייב להזדרז ולהיכנס לאולפן, להתיישב,להרכיב את האזניות ולייצב את המיקרופון. אל תתפלאו אם לעתים הקול נשמע קצת עייף, קצת נגרר, קצת אדיש. לעתים גם נוצר לחץ עקב דוחק הזמן:
כרמית גיא, בהיותה קריינית חדשות, מיהרה לאולפן ופתחה במילים: "קול ישראל" מירושלים, השעה אחת והרי החדשות מפי יצחק גונן" - הלוא הוא עורך המהדורה; אחד הקריינים הוותיקים מתקופת "קול-ישראל" שלי, פלטי בן ליש, קריין מעולה בעל קול בס-בריטון, כולו במשקל כבד, ועברית צחה, רץ לאולפן נושם ונושף, ובקראו את המהדורה לא שם לב שדף אחד נשר תוך כדי הריצה. הוא כנראה ראה שמשהו לא בסדר ואינני זוכר אם הוסיף איזה משפט או מילה, אבל המשיך לקרוא. כאשר הערנו לו על כך השיב שזה היה החלק המעניין ביותר של המהדורה.
פלטי היה לבסוף פליט בארה"ב ונפטר שם. כמוהו כעמק פרי, "הקריין הסקסי" - גם הוא נפטר באמריקה. ותיקי הקריינים של היובל האחרון, שאני מבקש לציין הם יצחק שמעוני, שמואל אלמוג, חגי פינסקר, ארנון גפני, ראומה אלדר, אסתר סופר, אפרים אבא, רם עברון , גדעון לב ארי, אריה אורגד, פנחס הר-זהב, יורם ארבל, משה טימור, יעל בן יהודה, רון בר-טור, מרים גולן, מרים אלון, יעקב בן הרצל, אלימלך רם, טוביה סער, יצחק פרי, נעמי דליות, מרדכי פרימן, זהר אוריין, שמירה אימבר, יגאל ברק, גבי גזית, חיותה דביר, חיים יבין, עפרה סמואל, דניאל פאר, מנחם פרי, עודד בן עמי, יגאל רביד, גדעון הוד, מנשה רז, ענת שרן, רם תדמור, חיים תדמון, עדי רבן, עמירם אילון (גולדבלום), אבינועם הראל, אבי אתגר. (הסדר שרירותי לחלוטין.) לכל אחד סיפור משלו, היכול למלא דפים רבים. אחדים מהם עשו קריירה בתוך מסגרת רשות השידור, אחרים מחוץ לרשות. יש אפיזודות רבות הקשורות בכל אחת ואחד מהם, אך מכיוון שאינני מכיר את כולם, ואפשר שאף לא את רובם, טבעי שלא ארחיב על הפן הזה. אך לדורות של הימים ההם הם היו ונשארו קרייני קול-ישראל, על כל הנלווה לכך. מי שמעוניין בפרטים מן הסתם ימצא אותם בספר האלבומי "קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון", ספרו של איזי מן (פרינטיב, ירושלים 2008).
ההבדל בין קרייני העבר לקריינים כיום איננו לא בטיב הקול ולא בסמכותו. יש היום קריינים שלא רק שאינם נופלים מן המגישים של פעם אלא אף עולים עליהם. ההבדל הוא שאז הם שידרו במסגרת סמכותית. קול-ישראל, כמו הטלוויזיה הישראלית אחריו, היו יחידים בשטח. ומשום כך גם אם היו לעתים "קול אדוניו", עדיין נחשבו לייחודיים ולמהימנים, ואחוזי ההאזנה והצפייה נעו בין 80 ל-90.
כאשר אני שומע אותם אני מרגיש בהבדל שבין מגיש למגיש כמו במסעדה טובה. כל אחד בקידה משלו, בסגנון משלו, בנימתו האישית. הם מגישים את החומר באלגנטיות, בהיגוי עברי ראוי וצלול. כשם שמאחוריי המצלמה עומד הצלם, כך מאחורי המיקרופון יושב הקריין. משום כך, בעבורי הם היו והווים הקול של ישראל ובמידה רבה קולות המביאים אלינו את העולם. קרייני קול-ישראל הם המדיום.
* את המאמר הזה הגיהה, אלא מה, אלא מי, ד"ר רות אלמגור-רמון- כמחווה הדדי.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
